פסק-דין בתיק ע"א 54915-05-12

1.         בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' סגן הנשיאה השופט ראובן שמיע) בת"א 7857/07, מיום 1.5.12.

2.         פסק הדין דן בתביעה שהגישו המערערים נגד המשיבה 1 (להלן: " המדינה") בגין גניבת מפלסת שחנתה במועד הרלוונטי בשטח מוצב תצפית של צה"ל בכרם שלום. עם קבלת התביעה, שלחה המדינה הודעת צד ג' נגד המשיב 2 הקבלן מר שעאבן, (להלן: " שעאבן"), שהעסיק את המערערים בכרם שלום.

העובדות שביסוד הערעור

3.         עובדות הרקע לתביעה שאינן שנויות במחלוקת, הנן העובדה שבראשית שנת 2004 הודיעה הממשלה על תכנית ההתנתקות, שבמסגרתה פינתה המדינה באופן חד-צדדי את כוחותיה הצבאיים ואת המתיישבים הישראליים מרצועת עזה ומאזורים בצפון השומרון. המועד הסופי לביצוע התכנית נקבע לחודשים יולי ואוגוסט 2005.

4.         לצורך ביצוע התכנית וההיערכות מחדש, הזמינה המדינה עשרות כלים של ציוד מכני הנדסי כבד, להלן כלי צמה לביצוע עבודות תשתית שונות בתוך רצועת עזה, מחוצה לה, ולאורך גדר המערכת המפרידה. הספק אשר זכה במכרז לאספקת מפלסות לאזור הדרום לא יכול היה לספק את הדרישה הגדולה למפלסות, ולפיכך התבקש שעאבן, שהיה הספק לאזור איו"ש, לשגר תגבור של 6 מפלסות לרצועת עזה, למרות שאין זה אזור השכירה שלו.

5.         המפלסת נשוא הערעור הייתה אחת מ-6 מפלסות ששלח שעאבן כתגבור, והיא הוצבה לעבודה במוצב כרם שלום על ציר הוברס כחלק מצוות עבודה צה"לי, שהיה תחת פיקודם של דני ספידי וראובני (להלן: " מפקדי הצוות"). על אף שבין המערערים לבין המדינה לא נכרת הסכם כתוב, הם ביצעו עבודות עבור משרד הביטחון מטעם שעאבן, ועל כך אין חולק.

6.         הצדדים חלקו ביניהם בפני הערכאה קמא בשאלה מתי שוחררה המפלסת מהעבודה בכרם שלום. המדינה טענה כי בידה אישור שחרור של המפלסת החתום בידי הצד השלישי מיום 25.9.05. לעומת זאת, טענו המערערים כי הם התבקשו על ידי משרד הביטחון להמשיך ולעבוד בכרם שלום תחת הקבלן "פילוס הררי", במקום תחת שעאבן.

7.         כפי שנקבע על ידי בית המשפט קמא כממצא "במשך 3 חודשים עד לאירוע הגניבה, עם סיומו של יום עבודה, החנו התובעים (קרי המערערים) את המפלסת שלהם, בשטח מוצב התצפית של צה"ל בכרם שלום במקום המיועד לריכוז כלים" (פיסקה 8 לפסק הדין).

8.         עוד נקבע כממצא ביום 27.9.05 גילה המערער 2 כי המפלסת נעלמה משטח הריכוז וכי המכבשים שחסמו אותה הוזזו ממקומה. לוחית הרישוי פורקה מהמפלסת ונמצאה על ידי המערער זרוקה בשטח הריכוז. בעניין זה נאמר כי "מאחר שלמפלסת היו שני גלגלים עם תקר, והיא לא הייתה יכולה לנוע בעצמה, ככל הנראה היא הועמסה על ידי מוביל ציוד כבד שהוכנס לתוך שטח המוצב" (פיסקה 9 לפסק הדין).

9.         למחרת האירוע הגישו המערערים תלונה למשטרת אופקים וכמו כן נפתחה חקירה על ידי מצ"ח, אשר אמורים היו לחקור את החיילים ששמרו על הציוד, במקביל נעשו פעולות חיפוש מצד המערערים בניסיון לאתר את המפלסת. בפסק הדין צוין כי אין אז הפעם הראשונה בתקופת ההתנתקות שבה נגנב ציוד הנדסי ממוצבי צה"ל הממוקמים לאורך גדר המערכת של הרצועה, שכן מספר חודשים קודם לכן נגנב דחפור מצפון רצועת עזה ומפלסת צה"לית מכפר ליד קלקיליה "בעקבות אירועים אלה הועברו בצה"ל הוראות מיוחדות ונוקשות בכל הקשור לאבטחת הכלים" (פיסקה 11 לפסק הדין).

10.       ביום 5.7.07 הוגשה התביעה נשוא הערעור, במסגרתה נטען כי האחראיות לגניבת המפלסת מוטלת לפתחה של המדינה. המדינה מנגד טענה כי התביעה משוללת יסוד ויש לדחותה, לטענתה מידע שנאסף על ידי חוקר פרטי מטעמה מלמד, כי המפלסת הייתה בידי המערערים גם לאחר התאריך שבו לכאורה נגנבה, בין היתר בוססה טענה זו על תצהיר של אדם בשם ששון רחמני (להלן: " רחמני").

11.       בפני הערכאה הדיונית טענו המערערים כי המשיבה היא האחראית לגניבת המפלסת מכוח היותה שומר שכר, כאמור בסעיף 2(ב) לחוק השומרים, תשכ"ז-1967 (להלן: " חוק השומרים"), או לחילופין שומר חינם, כאמור בסעיף 2(א), שכן האזור בו הושארה המפלסת הנו שטח צבאי סגור אשר בהחזקתו הבלעדית של צה"ל, ורק צה"ל הוא המבצע את השמירה על המוצב. המערערים הודו בכך שלא נכרת הסכם שמירה כתוב בינם לבין המדינה, או בינם לבין שעאבן. עוד לטענתם ככל ששעאבן התחייב כלפי המדינה להעסיק שומרים על הכלים, טענה שהוא עצמו הכחיש, הרי ממילא לא יכול היה לעשות כן מאחר ומדובר בשטח צבאי סגור. המערערים הוסיפו וטענו כי המדינה היא האחראית לגניבה, בין באחריות ישירה, בין באחריות שילוחית ובין בשל רשלנות, או חוסר זהירות, או מחדלים של חיילי צה"ל שהחזיקו במפלסת כשליחיה של המדינה. עוד נטען לנזק ראייתי בשל העובדה שמצ"ח לא חקרה את החיילים ששמרו בליל הגניבה, ועל כן נגנזה התלונה בשל חוסר ראיות. טענה נוספת לנזק ראיתי התייחסה לכך שלא עלה בידי המערערים להשיג את סרטי מצלמות האבטחה, אשר תיעדו ככל הנראה את אירוע הגניבה, ולפיכך חלים סעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין, המעבירים לטענתם את נטל ההוכחה אל המדינה.

12.       בנוסף נטען כי על המדינה מוטלת החובה לפצות את התובעים בגין נזקי גניבת המפלסת מכוח חוק חוזה קבלנות, שכן לטענתם ניתן לראות במדינה כקבלן שביצע עבודות ובתובעים כנותני שירות בשכר לקבלן שהם אינם עובדיו.

13.       המערערים גם העלו טענה שהמדינה יחד עם שעאבן עשו יד אחת כדי לנסות ולהדוף את התביעה, והם שהפנו את החוקר הפרטי לעד ששון רחמני, אשר מסוכסך עם המערערים, וביקש לנקום בהם על רקע חוב קודם.

14.       המשיבה מנגד, טענה כי בינה לבין המערערים לא התקיימו יחסים כלשהם, וכי האחראיות לגניבת המפלסת נופלת לפתחם של המערערים או של שעאבן, שעליו מוטלת האחראיות מתוקף ההסכם שבינו לבין המדינה. עוד לטענת המדינה, המדינה מתקשרת בחוזים עם קבלנים ובמקרה דנן הקבלן היה שעאבן והמערערים היו קבלני המשנה שהועסקו על ידו. לטענתה, שעאבן יצר קשר עם אחיהם של המערערים וביקש ממנו שהמפלסת נשוא כתב התביעה תתחיל לעבוד עבורו באזור כרם שלום והמערערים החלו את עבודתם במסגרת ההסכם מול שעאבן. המדינה טענה כי המערערים דיווחו ונתנו דין וחשבון בסוף כל יום עבודה לשעאבן, וכי המדינה שילמה ישירות לשעאבן בגין כל עבודות המפלסת נשוא כתב התביעה.

15.       עוד טענה המדינה כי על פי החוזה בינה לבין הקבלן, במקרה זה שעאבן, הוא האחראי בנזיקין לכל נזק או אובדן שאירע לכלי הצמ"ה. לטענתה, בעוד השמירה על כלי צמ"ה צבאיים נעשית בהתאם לפקודות צבאיות, הרי השמירה על כלי צמ"ה אזרחיים נעשית בהתאם לחוזה שנחתם מול הספק והקבלן.

16.       טענה מרכזית בפי המדינה הייתה כי המפלסת שוחררה מעבודתה כבר ביום 25.09.05. לגרסתה, מול טענת המערערים, לפיה נתבקשו על ידי עובדי צה"ל להמשיך ולעבוד תחת פילוס הררי, קיימות ראיות לפיהן המערערים לא היו אמורים להמשיך ולעבוד תחת קבלן זה. בנוסף טענה כי המפלסת נמצאה ברשות המערערים לאחר המועד שבו נגנבה.

פסק הדין קמא

17.       בית המשפט קמא סבר כי התביעה מעוררת שתי פלוגתאות עיקריות: האחת סוגיית המרמה, האם המפלסת אכן עבדה עבור המערערים לאחר אירוע הגניבה הנטען; השנייה, האם המפלסת אכן שוחררה קודם לגניבה כבר ביום 25.9.05 כטענת המדינה, ולפיכך המדינה אינה אחראית לפיצוי בגין גניבתה. בעניין זה קבע בית המשפט קמא כי "רק אם יסתבר שלא הייתה מרמה, וכן שהנתבעת (המדינה) לא שוחררה לפני מועד אירוע הגניבה, יהיה מקום לבחון את טענות הצדדים לעניין אחראיות הנתבעת כשומרת כטענת התובע (המערערים)" (פיסקה 33 לפסק הדין).